הפריווילגיה הישראלית

שלום לכם ושנה טובה.  אני פונה לחבריי הישראלים בפוסט הראשון שלי בעברית.  למי שמנסה לתרגם את זה דרך גוגל טרנסלייט, יהיה לו קשה ולא יתפוס את המשמעות העיקרית.  אז מומלץ יותר לקרוא בלוג דומה (אבל כן, קצת שונה) באנגדלית פה.  או, אפילו יותר טוב, תלמדו עברית

😉

אז בואו נתחיל מזה שאני לא גדלתי בכלל עם עברית בבית.  ההורים שלי הם לא ישראלים.  הייתי בארץ רק פעמיים לפני שעליתי.  ולמדתי עברית בוושינגטון עם מורה פרטית ישראלית כי דווקא אני רציתי.  בעצם היו אנשים במשפחה שלי שלא אהבו את זה שלמדתי עברית וגם התנגדו לעובדה שאהבתי ללכת לבית כנסת.  מי שחושב שזה לא הגיוני שיהודים יתנהגו ככה, הוא צודק.  אבל אין שום דבר הגיוני בהתעללות.

זה בדיוק הנושא שאני רוצה לדבר עליו עכשיו.  אני שורד התעללות מינית, רגשית, ופיזית.  והאנשים הראשונים שהתעללו בי היו במשפחה שלי.  ולצערי לא רק אחד או שתיים.  לא פעם אחת, לא “בטעות”, וכן מתוך רוע.

סיבה אחת גדולה שעליתי לארץ היה כדי לברוח מהאנשים שהתעללו בי.  מגיל 6 אני יכול לזכור טוב טוב את מה שעשו לי.  אני יכול לזכור כשאנסו אותי במשפחה שלי.  חברי המשפחה שלי.  ובוודאי היה נמאס לי.  תמיד היה לי חלום ציוני שרציתי להגשים אותו, אז שתי הסיבות האלה בנוסף להרבה סיבות אחרות הספיקו.  בגיל 32, לבד, עליתי לארץ לפני שנה וחצי. כמעט בלי להכיר שם אף אחד.  אני בנאדם אמיץ.

היו לי חוויות נהדרות בארץ.  אם עוד לא קראתם את הפוסטים שלי בבלוג, אני ממליץ בחום.  דיברתי עם צעירים דרוזים בערבית על הזהות ההומואית שלי.  התפללתי בבית כנסת חסידי בבני ברק- ואני יהודי רפורמי כל החיים שלי.  הלכתי למסיבות גייז עם מוזיקה מזרחית- מוזיקה שנתנה לי כוח לחיות בארה”ב.  כשרקדתי לבד לצלילי שרית חדד בחדר שלי במקום להקשיב לצעקות מהסלון.

ישראל זה מקום מיוחד מאוד ואני מעריך אותה אפילו יותר עכשיו, כשאני מטייל באירופה וחוויתי פה אנטישמיות ברמה שאף פעם לא ראיתי.  נגיד שמאוד נהניתי כאן אבל ממש לא פשוט להיות יהודי או ישראלי (לדעתי, ישראלי זה מן יהודי חוץ לארון כי יודעים מיד שאתה יהודי כששואלים מאיפה אתה).  היה לי ממש מעניין כאן- אתה יכולים לקרוא על כל מה שגיליתי בפוסטים שלי באנגלית.  אבל בואו נגיד שעכשיו הבנתי למה ישראלים מעדיפים לטייל בנפאל.  לא מעט אנשים פה יודעים על ה”אפרטייד הישראלי” אבל בכלל לא יודעים על היהודים שהיו פעם גרים במדינות שלהם.  שעכשיו יש יותר בתי קברות יהודים מאשר יהודים חיים.

אבל גם נכון שאני מטייל באירפה ולא נמצא בארץ.  כי הבנתי שהחיים כל כך קשים שם- במיוחד בשביל מישהו שסבל התעללות משפחתית.  אתם אך ורק מדברים על משפחה.  ואתם ממש אוהבים לשאול שאלות.  בלי סוף.

מצד אחד זה נחמד.  אני מעריך שבארץ יש חום- גם במשפחה וגם בין חברים.  והאמת שאחרי שהתרגלתי לחיים שם, אני כן קצת נמאס לי מהנימוס האירופאי-האמריקאי.  דוגריות לפעמים עושה לי טוב.

מצד שני, זה נורא.  כל הזמן אומרים לי שאני מטומטם כי עליתי לארץ.  שיותר טוב באמריקה.  ואיפה המשפחה?  ווואי אתה ממש מתגעגע אליהם, נכון?  קשה קשה.

לפעמים זה בא ממקום טוב, אפילו אם זה כן תמים.  אם זה שעליתי מארץ 1000 פעם יותר עשירה ומוצלחת ויש לי שני תוארים ואני דובר 8 שפות, כנראה ש*שי* סיבה שבאתי למדבר שלנו.  כן, להגשים את החלום הציוני (שהוא לפעמים יותר חלום ולפעמים יותר סיוט- זה משתנה אפילו משעה לשעה).  אבל הרבה פעמים, לא יצא לכם לחשוב למה דווקא הייתי עושה דבר כזה “מטומטם”.  שאולי דווקא כן יותר טוב לי בארץ מסיבות די טובות.  סיבות שגורמות לי לחשוב עכשיו שאולי אני אמור לחזור.

אז אולי ברגע הזה אתה רוצה לשאול אותי “אבל למה לא אמרת משהו?”  אבל כמה פעמים אני כן שיתפתי.  ורוב הזמן אנשים היו אומרים *לדבר* עם האנשים שאנסו אותי, לסלוח, לשכוח.  או שקשה אבל מה לעשות.  אפילו כזה צחוק מוזר מדי.  מישהו אמר פעם “אםםםם יאללה אז מי רוצה לדבר על אונס?”  אולי מן הומור שחור אבל ממש לא מתאים למי ששרד התעללות.

ולמי שלא מבין- זה מפני שאני כבר לא בקשר עם המשפחה שהצלחתי לא להפוך להיות כמוהם.  להיות בן אדם מכבד ואוהב.

היו כמה אנשים שכן הבינו אבל הגיע כזה רגע שהבנתי שזה כבר לא הגיוני להמשיך לספר אם זה יותר יכאיב לי מאשר יעזור לי להרפא.  אז יצאתי.

ולמרות שקשה כמו יהודי באירופה, אני כן למדתי הרבה על עצמי והצלחתי להבין למה אני איך שאני.  אפילו השתניתי מכמה בחינות. זה עזר לי להרפא.  להתקדם.  וימשיך להיות תהליך.

אז אם אפשר לשאול למה לא אמרתי, גם אפשר לשאול למה לא חשבתם?  האם זה באמת מורכב לחשוב שלבנאדם אחר יש סיבות שמסבירות את ההתנהגות שלו, את הבחירות שלו?  שעולים אמריקאים אנחנו לא *כל כך* תמימים ושאולי יש עוד סיפורים כמו הסיפור שלי (יש- אני מכיר)?

בזכות שיש לישראל כל כך הרבה דברים שהבנתי שאני כן אוהב, אני כותב את הבלוג הזה.  כי יש גם אנשים שהם לא מתנהגים כמו אלה שכתבתי עליהם פה.  כי יש אנשים אוהבים שמשתדלים להבין.  כי אני לא מוותר על המדינה שלי ועל החיים החדשים שביניתי.  וברור, כי אני כבר לא רוצה לספר את הסיפור שוב פעם ושוב פעם.  אז פשוט אשלח לכם את הלינק.  אתם אנשים חמים ואוהבים אבל לדבר איתכם לפעמים מעייף.  אני לא צריך להצדיק את החיים שלי אז יאללה, תמשיכו לקרוא ותבינו.

עכשיו אני מטייל באירופה.  כמה חברים שלי בארץ ממש מבינים ומעריכים את הבחירה שלי. לעזוב דירה ולצאת לבד.  בלי לדעת לאן ולכמה זמן ואיפה אני אשאר בסוף.  אין בית של אמא לחזור אליו בסוף.  סליחה, אבל זה לא הטיול שלכם להודו.  זה מאמץ כדי להרפא מ30 שנה של התעללות.  וכן, להינות קצת.

וזה לא שאני עשיר- להיפך.  אין לי שום תמיכה משפחתית ורק נותר לי כזה 2000 דולר בחשבון שלי.  בנוסף ל40000 דולר שאני צריך להחזיר לממשלה האמקריקאית על התואר השני שלי.  שם ללמוד זה לא זול כמו בארץ- ואני משמלם על זה לבד.

כמה חברים שלי בארץ אמרו לי “איזה פריווילגיה יש לך לטייל בחו”ל”.  ואם אתה אחת מהחברים האלה, אל תדאג, לא אקח את זה אישית ולא היית היחיד שחשב ככה.

אבל זה כן חרא של הבנה.  לכל אחד יש פריווילגיות.  העובדה שיכולתי לעלות לארץ זה מן פריווילגיה.  וגם העובדה שאני אמריקאי.  וגם שיש לכם משפחה (למרות שאני מניח שיש עוד ישראלים כמוני).  שיש לכם את שפת העברית מגיל 0.  ולצברים- שלא הייתם צריכים לעלות לארץ.  שיש לכם חבר’ה מהצבא ואפילי חברים מהגן שאתם עדיין יוצאים איתם למסיבות.  זה לא כולכם- אבל זה קיים.  אני אישית מודע ומודה על זה שלא גדלתי עם פיגועים ומלחמות.  ואני ממליץ לכם להודות על הפריווילגיות שלכם.  כי הזמנה לארוחת שבת לעולה בודד זה ממש לא דבר כמובן מאילו.  גם לכם יש מזל לפעמים.  תודה לכל מי שאירח אותי בשמחה ובאהבה.  בזכותכם הרגשתי פחות לבד.

אז בסופו של דבר, אני לא כל כך אוהב את השיח על “פריווילגיה” כי זה דבר די רלטיבי.  למרות שלפעמים עוזר לחשוב עליו.

אז בואו נגיד את זה ככה.  יש לי את הפריווילגיה להיות ישראלי ולתרום לחברה חדשה.  תודה לכל מי שנלחם על החלום והבית שלי.  עד עכשיו.

ויש לכם את הפריווילגיה לגור במדינה שגדלתם בה.  עם התמיכה של שכונות, משפחות, וחבר’ה.  לדבר את שפת המדינה מגיל אפס, להרגיש בבית ולא להתבלבל כל פעם שמישהו משתמש במילה חדשה שלא למדתם באולפן.

קשה להיות ישראלי.  אני יודע- פשוט מנקודת מבט אחרת.  אז בואו נעריך את הפריווילגיה להכיר אחד את השני.  כי למרות מה למדתם בבית הספר, לא באתי לארץ כדי להיות כמוכם, אלא להיות איתכם.

ליבי מזרח ואנוכי בסוך מערב.

אני מוסר לכם ד”ש, לרחוב יהודה הלוי מהארץ שבו הוא גדל.  איש גלותי מוכשר ומוכר. מתגעגע.

 

Author: Matt Adler - מטע אדלר

An open-minded multilingual Jewish explorer. Join me on my journeys by reading my blog https://plantingrootsbearingfruits.wordpress.com/ or following me on Facebook https://www.facebook.com/matt.adler.357. May you find some beauty in your day today. :)

Leave a Reply

Please log in using one of these methods to post your comment:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s