להציל את היהדות

מזמן לא כתבתי בעברית. כנראה שאכתוב עם מלא טעויות. אבל אני מרגיש שכדאי לכתוב. כדאי לפרש את הרגשות שלי ברגע כל כך רגיש בהיסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל. הרבה אנשים שקוראים את הבלוג שלי יודעים שאחרי כמה שנים בארץ, אני חזרתי לארצות הברית, איפה שגדלתי. התכוונתי לחזור לארץ ללימודים בבית המדרש של הרבנות הרפורמית. אבל לא מעט זמן אחרי שחזרתי לארה”ב, אמא שלי חלתה בסרטן. אז הייתה מגפת הקוביד. אז נפטר אבא החורג שלי. ותוך קצת זמן, אמא שלי גם תלך לועלמה. בקיצור, הרבה דברים קשוחים התרחשו בחיי ופתאום לחזור לארץ לא הייתה בחירה הגיונית. לפחות כרגע.

אבל למרות שאני נמצא רחוק מהארץ פיזית, אני חושב עליה כל יום. אני מתגעגע לחברים שלי שם ואני מודאג מאוד לגבי המצב הפוליטי. לצערי, כאמריקאי, אני מכיר את הפאשיזם באופן מאוד אישי. אני גר בוושינגטון די סי. הייתי פה כאשר דונלד טראמפ השתדל לגנוב את הבחירות וכאשר הוא הסית נגד אזרחיו ב6 לינואר. הייתה תקופה מאוד מפחידה.

עד ה6 לינואר, הרבה חברים שלי בארץ או התלהבו מטראמפ או לא הבינו למה אמריקאים מבחינות פוליטיות שונות לא היו יכולים “להסתדר”. כלומר, אנחנו פשוט לא ידענו איך לדבר אחר עם השני. אבל אחרי ה6 לינואר, הרבה חברים שלי סוף-סוך הבינו שזה לא היה עניין פשוט ובעצם זה היה משבר פוליטי שחווינו בקפיטול.

לצערי הרב, כל ישראלי שפוי עכשיו מבין מה שקרה בארה”ב לאחרונה. שיש בשתי המדינות תנועות פוליטיות שרוצות להרוס. שרוצות לדכא מיעוטים, למחוק את “האחר”. זאת תנועה פוליטית בינלאומית- מרוסיה להונגריה, מארה”ב לאיראן, וכן לישראל.

מהנסיון שלי בארה”ב, אני רק יכול להדגיש כמה זה חשוב להמשיך להפגין ולתמוך בתנועות פולטיות שהן בעד הדמוקרטיה לכולםן. גם כן לפלסטינאים.

אין עתיד למדינת ישראל בלי דמוקרטיה. ואין דמוקרטיה בלי חרות לכל תושבי ישראל ופלסטין.

בסוף, כמו כל דבר במדינה היהודית, זה עניין של איזה סוג של יהדות תהיה חזקה יותר בישראל. ברור שצריך להיות מקום לגיוון- גם ליהדות השמרנית שאני לא מאמנין בה. אבל- בואו נגיד את זה בצורה ברורה- אנחנו רוצים עתיד של איסור חמץ בבתי חולים או אנחנו רוצים עתיד של יהדות שוויונית?

ליבי במזרח. לכל המפגינות והמפגינית האמיצים- תודה. אני איתכם בלב ואני אמשיך לדבר עם הממשלה שלי בארה”ב כדי לשכנע אותה להשתמש בכח שלה לשמור על הזכויות שלכם. כי בעצם, למרות שאנחנו רחוקים פיזית, האינטרסים שלנו דומים מאוד. אנחנו חייבים לתמוך אחד בשני בשוויון.

אני הפכתי אולי פחות דתי אחרי כל המוות והטרגדיות במשפחה שלי ובחברה שלי בשנים האחרונות. אבל אני כן מאמין שהגורל שלנו הוא משותף. ואף פעם לא אוותר על הקשר בינינו והחלום של שלום, של דמוקרטיה, ושל יהדיות שמייצגת את הערכים שלנו. מתגעגע המון- שנתראה בקרוב בע”ה עם חיוכים של הצלחה של המאבק.